דבר כ"כ עצוב.. לא חשבתי שיקרה דווקא לי ..ככה פתאום..בלי התראה מוקדמת עזבת אותנו ועלית לשמים.
תמיד אהבתי אותך. רוצה שאגלה לך סוד?אתה מהאנשים שיותר אהבתי.שיהיה הרבה יותר קשה לשכוח.
כשחזרתי מהעבודה בקייטנה, אבא אמר לי- "קרה דבר עצוב,קשה.עומר היה מעורב בתאונה קשה עם האופנוע". הייתי בהלם. תחילה הבנתי שאתה לא בסכנת חיים. התחלתי להתפלל שתצא בשלום ויהיה בסדר. אז שמעתי שאם תחיה תהיה משותק. וזה היה הכי עצוב לשמוע. הגיע ערב. סבתא (מצד אבא דווקא) הודיעה לי- "הוא "הלך"". הייתי כ"כ עצוב. בהלם מוחלט. לא ידעתי איך להגיב. מה לעשות. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי מהי באמת מועקה.יגון.
עלו בי שאלות.."למה?איך?דווקא הוא?למה דווקא לי זה מגיע?איך זה יתכן?" שאלות שכנראה לא יהיו להן תשובות.
בחלומות הכי שחורים לא דמיינתי שדבר כזה קורה.
המשכתי להתפלל. אולי זאת טעות?לא יכול להיות שה אמיתי! ואז גם אבא התקשר ואמר לי את זה. הייתי בהלם מוחלט. בלי יכולת לעשות כלום. פשוט בכיתי. כ"כ עצוב. הנה עבר כבר שבוע וחצי עכשיו כשאני כותב לך את זה וגם עכשיו אני לא יכול שלא להרגיש את הדמעות בעיניים שבכל רגע יתפרצו.
כל השבוע הגעתי יום יום לנחם את האבלים. עכשיו עם עצמי אני לא יודע מה לעשות. מי ינחם אותי?אני מנסה להיות הכי חזק. לחזור לחיים. זה קשה. אבל אני יודע שזה אפשרי. לא כל יום קורה דבר כזה. אבל כל המילים כבר לא יעזרו. גופתך כבר מתחת לאדמה.
ונשמתך? כל שנותר כעת הוא להתפלל לעילוי נשמתך לגן העדן, להגיד "אמן" חזק על כל קדיש, ולהתפלל בשבילך ולזכרך. בתקווה שתיפגש מחדש בגן העדן עם סבינו מרדכי זצ"ל ושתשמרו עלינו מלמעלה. בבקשה תעשו את זה! אנחנו סומכים עליך ואוהבים אותך. ולא נשכח לעולם.
אני מרגיש כעת שיום ג', 19.7.2005, י"ב בתמוז התשס"ה, הוא היום הכי שחור שעבר עלי בחיים. אולי יותר מכל יום עצוב אחר, כי זאת הפעם הראשונה שמישהו כ"כ קרוב, כ"כ צעיר, כ"כ אהוב, כ"כ ה-כ-ל!!! הולך, כאשר אני כבר בגיל שבו מפנימים את זה יותר ומבינים את המשמעות.
שמור עלינו מלמעלה, אני מבקש ממך, דאג לנו, שלא נדע יותר צער כמו שידענו ביום ההוא.ובשבוע ההוא. ובחודש שעוד לא נגמר, ואולי בכל החיים הרי זה דבר שאי אפשר לשכוח, אלא רק לנסות להתגבר עליו.
בע"ה השם תגיע נשמתך לגן העדן ואני מאחל לך רק טוב שם. אולי אפשר להגיד "תהנה מהחיים החדשים בעולם הבא". אוי, כמה שהמשפט הזה עצוב.

באהבה ענקית,צער גדול, יגון עמוק, מועקה, תקווה שלא נדע יותר צער, כל תיאור עצבות שניתן לתאר,ותפילה שמסתיימת ב"אמן" הכי גדול שאפשר
ליר.