היי עומר
לא היתי ביום חמישי.
לא הייתי.
באמת שהרגשתי אותך בתוך תוכי, ראיתי בראשי את הבכי של אמא שלך, את החיוך העצוב של יוני ואת המבט המתוק של מור שמזכיר לי כל כך חזק את קיומך.
עומר מיום ליום אני חשה יותר ויותר קרובה ואין דרך להסביר זאת והרי כל כך הרבה זמן לא הינו בקשר לפני לכתך.
אין יום בימים האלו שאני לא חושבת עליך לפחות פעם אחת ובדרך כלל כל כך הרבה יותר מפעם אחת.
אני מרגישה כל כך קרובה ומאז התיכון היתי כל כך רחוקה ממך שהקירבה הזו לא ברורה לי, מפחידה אותי ובעיקר ממלאה אותי כל כך
אני נזכרת כל יום בזיכרון נוסף ממך, נאחזת בו חזק חזק ומתגעגעת.
פשוט מתגעגעת.
פשוט מוכרחה לכתוב לך כי ביום חמישי, שנה אחרי לכתך לא היתי שם לבכות, לצחוק, להיזכר, להתגעגע ולחשוב עליך, לחשוב עליך שם למעלה, להרגיש אותך, לבכות אותך.
עומר, אני בוכה אותך, בוכה אותך בכביש, במדרכה, בהליכה, בנסיעה, בשמחה, במסיבה, בעצב, בפחד.
החיים כל כך שבירים ואנחנו פה, כולנו, נשברנו לאלפי רסיסים.
והרי היה כל כך הרבה עוד לומר לך כשהיית פה…מה עושים עם כל המילים שיש בנו עבורך, מה עושים עם כל התחושות המוחזקות בפנים כלפייך?
הרבה סימני שאלה, ואין סימן קריאה מלבד אחד
למה!