דברים שרצינו לומר לעומר

הלוואי יהיה בי כח עוד מעט הלוואי יהיה בי כח לא להשבר כאן למולך הלוואי יהיה בי כח לא ליפול על ברכי מכובד אהבה הלוואי יהיו עיורות עיני כל זמן שתשאר שלא אראה את פניך, שלא אושיט ידי ללטף עוד מעט…או שם לאט אפצע את

אהובי! איך אני יכול לדבר עליך בזמן עבר והרי רק לפני כמה ימים ראיתי אותך. ישבנו ביחד דיברנו שתינו צחקנו ונהננו מהחיים ביחד. אחי…. ככה היית מציג אותי בפני אנשים, זה אח שלי היית אומר וככה באמת אני מרגיש. ביום שלישי ה-19/7/05 בשעה 22:00 משהו

אני בוכה לך, אתה חזק למעלה? אני לא כל כך חזק, אני נחלש. עם כל יום שעובר, עם כל מפגש משפחתי, עם כל תפילה בשישי שגורמת לי להרגיש קרבה אליך, אני נחלש. אתה שומע אותי? אותנו? תראה איזה השפעה יש לך עלינו. אביר עם לב

עומר, יוני שלחה סמס לתזכר על הפגישה השנתית שלנו ליד האפרסק מהשייש שליד הספסל שמתחת לעץ. מכל נקודות המפגש שהכרתי זאת הכי סוריאליסטית. הרבה אלמנטים צבעוניים של צבע וטבע ומשפחה רחבה, מזג אויר נעים שלפני שקיעה קיצית, שעת בין ערביים רומנטית,קירבה ואהבה…וכל הדברים היפים האלה

יום כיפור מתקרב… סליחה עומר אני מצטערת מצטערת שאתה לא חווה איתי מצטערת שאתה לא נושם איתי מצטערת שאתה לא מחייך איתי מצטערת שאתה לא אוכל ושותה איתי מצטערת שאתה לא יושב איתי בחגים מצטערת שאתה לא מייעץ לי איך להתמודד עם החיים מצטערת שאתה

אני יודע שהיית שם, וקצת קשה לך לתת לנו סימן מוחשי… אבל זה בסדר, כי הרגשתי ואני יודע! אני הכי זוכר בחגים עם המשפחה, שהיינו יושבים בשולחן והיתה מגיעה הצלחת הגשה של הקוסקוס… ואז היינו צוחקים שבמקום להוריד לך לצלחת, פשוט תשאיר את הצלחת הגשה

ואו כ"כ מתרגשת לראות את היוזמה עם השיר שלך. כ"כ מובן והגיוני שכולם יכירו אותך. לא הכרנו הרבה זמן אבל הספיק לי להבין שאתה כמו שמתארים אותך. באותו יום גיליתי את הנורא מכל דרך כתבה ב ynet באמצע הלילה. בלוויה הבנתי כמה מיוחד היית. כמה

עומר בני היום ה- 6/4/2000 אתה יוצא לדרך חדשה,לקיים חוק בישראל.מכאן והלאה כיד הדימיון שלך.והיום אני מתחננת באמת צא לקיים את מצוות השמירה על ארץ-ישראל, אך אל תשכח קודם להכי חשוב הוא שמור על עצמך כי אתה הרי ידוע בלב שלי, האהוב שלי,הבן שלי,המקסים שלי,החכם

עומר שלי, חשבתי שהכאב הזה יהיה קל יותר. אתה יודע …הרי אומרים שהזמן מרפה. הלב שלי שבור ולא ממש מתרפה. עוד מעט יהיה חודש לפטירתך, החודש הכי ארוך בחיים שלי. כתבתי לך כ"כ הרבה מכתבים. כמעט כל יום…כל פעם שהרגשתי שאני עומדת להתפוצץ… אתה החיוך

בס"ד אחי…שמע…הדמעות אולי נגמרו (לגבי זה אני גם לא כל כך בטוח דרך אגב)…אולי נגמרו הצמרמורות בכל שיר עצוב (כמו זה שכתבתי לך בפעם האחרונה שדיברנו…בעצם שאני דיברתי…אתה לא דיברת..לצערי) או בכל פעם שאני רואה אופנוע עובר בכביש…או אפילו את המשפחה שלך…עד עכשיו היו הרבה

את אישיותך המופלאה הכרתי יותר דרך סיפורים כי היינו מתראים בעיקר באירועים משפחתיים. אך יודעת אני כי עבור אימך היית חלום שהתגשם עבור אביך, נחל איתן שללא הרף זורם עבור אחיך היקרים, נתיב ישר ללא מכשולים ועבור כל שאר הסובבים אותך, פרח מוגן שאין עוד

השנה זה קורה באותו הסדר,היום יום שבת ואני ואמא חושבות איך להעביר לך את האוכל שהכינה לך ומיום חמישי זה נדחה. עכשיו שבת בבוקר ואני עדין לא יודעת שהערב יהיה היום האחרון שנתראה. זה יום קסום,הגעתי ולא נתת לי ללכת עד שכבר היית חייב לצאת

בס"ד עומר יקר. השעה 5 בבוקר..עוד כמה שעות כבר יהיה אפשר להגיד שעברו שבועיים..אבל עדיין..עדיין יש כל כך הרבה דברים לספר לך..כל כך הרבה דברים שרצים בראש…אי אפשר להפסיק אותם, אולי בגלל זה החלטתי לכתוב שוב..גם בשעה כזו..הפעם לכתוב אליך. אני זוכר את הכיף האחרון

אחותי חברתי אהובתי כעת חיה, לפני שנה הציף אותי המראה של הליצנית והמלך בינתיים, חלפה שנה בה כל יום רוקע פטיש חסר מנוח "כמה המוות הזה מיותר" אחותי חברתי אהובתי הכאב הנובע מן הצער והצער הנובע מהכאב והאבדן לעולם לא יתמו לעולם לא יעלמו המסורת

עומר בני היקר.בשבילי הזמן עמד מלכת. חייך וחיי עברו יחד תמיד במחשבות, בלב ובנשמה. בכל צעד ליוונו אחד את השני, תמכנו ועודדנו בתקשורת טובה והמון אהבה לאורך כל הדרך. אני, אבא שלך, גאה בך כבן, כחבר, כשותף לחיים ולדרך. אתה חסר לי מאוד בכל דקה,

נראה כאילו אתמול ראיתי את פניך ,אמרת לי כמה אתה גאה והלכתי. אם רק ידעתי אז מה שאני יודעת היום. הייתי מחזיקה אותך חזק… אין דבר שאני רוצה יותר מלשמוע את קולך אני רוצה לקרוא לך ואני יודעת שלא תענה. אני מצטערת על כל דבר

יושבים אצל דודו ואוכלים מכל טוב אבל אתה לא יושב שם עם הכבדים ולוגם מכוס היין שלך אוכלים אצל נני על האש אבל אתה לא עם לירון ועמירם מנפנף שם בחוץ יש לך מקום קבע כאן ואף אחד לא ממלא אותו אין מישהו, או איך

הזמן עובר ואתה חסר הזמן עובר ואתה לא חוזר זה קשה וכואב וצובט כל בוקר בלב והדמעות שוב זולגות על הבטון מתנפצות עם כל חיוך או הנאה עם כל שמחה או בכלל הרגשה יש עכשיו עצב זה אמיתי אבל אני מסרב להאמין איפה אתה איש