דברים שרצינו לומר לעומר

הזמן עובר ואתה חסר הזמן עובר ואתה לא חוזר זה קשה וכואב וצובט כל בוקר בלב והדמעות שוב זולגות על הבטון מתנפצות עם כל חיוך או הנאה עם כל שמחה או בכלל הרגשה יש עכשיו עצב זה אמיתי אבל אני מסרב להאמין איפה אתה איש

בס"ד כל רגע שנשאר – זכרון ישן וכל מה שנשכח עם השנים או שכבר עבר האם תזכור אותם האם תדע? אתה שם בכולם. כל מכתב שלא נכתב כל שנאמר בכל סימן אשר נגלה אלי ואומר אותך הבוקר שעולה, עלה נושר, ירח בחלון. מכל האהבות שיש

אני ושב במשרד,כולם כבר הלכו. בתל אביב יורד ברד שלפעמים הופך לגשם ושוב לברד.אני מחכה שירגע קצת ואז אלך הביתה ובנתיים אני באתר שלך קורא עם תה וסיגריה את הדברים היפים,המרגשים,הקשים והנשפכים שכל החברים והמשפחה כותבים לך ועליך ואחד לשני.קצת מוזר איך דרכך כולם מחוברים.מחוברים

מלך של ליצנית הליצנית הכתירה והמליכה אותו למלך הליצנית העריצה את עפר רגליו אך לפניכן היא אותו ילדה והועידה והצעידה, וגם אהבה וחיבקה ונישקה והרעיפה והוא היה ראוי!!! בחיוך ביישן וצנוע ועניו עד כאב, קיבל כל אשר יכלה לתת מעומק רחם ולב. חיק של אם

היי עומר, אז זו שוב אני.. המון זמן לא נכנסתי לכאן. אפשר לומר שפשוט לא רציתי. לא רציתי לקרוא עוד עליך,לראות אותך…אתה יודע, זה פשוט מקשה נורא.. זה מחזיר אחורה ואני לא מתמודדת עם זה כ"כ טוב. הייתי במיזוארי יום ראשון, מקום מקסים..אם רק היית

נראה כאילו אתמול ראיתי את פניך ,אמרת לי כמה אתה גאה והלכתי. אם רק ידעתי אז מה שאני יודעת היום. הייתי מחזיקה אותך חזק… אין דבר שאני רוצה יותר מלשמוע את קולך אני רוצה לקרוא לך ואני יודעת שלא תענה. אני מצטערת על כל דבר

יושבים אצל דודו ואוכלים מכל טוב אבל אתה לא יושב שם עם הכבדים ולוגם מכוס היין שלך אוכלים אצל נני על האש אבל אתה לא עם לירון ועמירם מנפנף שם בחוץ יש לך מקום קבע כאן ואף אחד לא ממלא אותו אין מישהו, או איך

אני לא ממש יודעת איך זה קרה דווקא היום, אבל משהו בי ממש רוצה לכתוב לך. אני מנסה שלא לכתוב ולכן גם לא שמעת ממני כאן עד היום, עכשיו אני גם מבינה למה… קשה לי עומר, קשה לי כ"כ שבכל ערב שאני חושבת עלייך, ובכל

אני בוכה לך, אתה חזק למעלה? אני לא כל כך חזק, אני נחלש. עם כל יום שעובר, עם כל מפגש משפחתי, עם כל תפילה בשישי שגורמת לי להרגיש קרבה אליך, אני נחלש. אתה שומע אותי? אותנו? תראה איזה השפעה יש לך עלינו. אביר עם לב

עומר, רציתי להגיד לך רק כמה, כמה שאני מתגעגעת אלייך. בכל מיני רגעים לא צפויים אתה בא אלי, והזכרונות צפים לי. אבל זה תמיד מתחיל עם הזכרון האחרון שלי ממך, בבית הקברות. גוף יפהיפה ארוז בתכריכים. המחזה הזה לא יוצא לי מהראש. כל כך מתגעגעים

בס"ד אחי…שמע…הדמעות אולי נגמרו (לגבי זה אני גם לא כל כך בטוח דרך אגב)…אולי נגמרו הצמרמורות בכל שיר עצוב (כמו זה שכתבתי לך בפעם האחרונה שדיברנו…בעצם שאני דיברתי…אתה לא דיברת..לצערי) או בכל פעם שאני רואה אופנוע עובר בכביש…או אפילו את המשפחה שלך…עד עכשיו היו הרבה

בס"ד אח שלו..מזמן לא דיברנו…בעצם דיברתי… וואלה מה המצב איתך??איך עברה השבת?? רק רציתי להזכיר לך שאני מ-ת-ג-ע-ג-ע המוןןן…כולם מתגעגעים… כבר כמעט 9 חודשים אתה לא פה…קיוויתי אולי תחזור לפני שבוע…ב-1 באפריל ותגיד שהל בדיחה..לא הייתה תאונה…לא קרה כלום…הכל בסדר והכל תקין.. אתמול בערב כשהייתי

עומר בני היום ה- 6/4/2000 אתה יוצא לדרך חדשה,לקיים חוק בישראל.מכאן והלאה כיד הדימיון שלך.והיום אני מתחננת באמת צא לקיים את מצוות השמירה על ארץ-ישראל, אך אל תשכח קודם להכי חשוב הוא שמור על עצמך כי אתה הרי ידוע בלב שלי, האהוב שלי,הבן שלי,המקסים שלי,החכם

עומר..שוב אני…בפעם השלישית… עוד מעט זה חודש..ממש עוד כמה ימים…אני מוצא את עצמי בינתיים נכנס לאתר הזה הרבה…וכל פעם שאני כותב לך, יש לי הרבה מה לכתוב לך אבל מרוב מחשבות עליך הכל מתבלגן בראש..כאילו לא יודע מה להגיד..ממה להתחיל…יש כ"כ הרבה דברים… כל פעם

אהובי! איך אני יכול לדבר עליך בזמן עבר והרי רק לפני כמה ימים ראיתי אותך. ישבנו ביחד דיברנו שתינו צחקנו ונהננו מהחיים ביחד. אחי…. ככה היית מציג אותי בפני אנשים, זה אח שלי היית אומר וככה באמת אני מרגיש. ביום שלישי ה-19/7/05 בשעה 22:00 משהו

הנה שוב אני מוצאת את עצמי חושבת עליך הדברים הכי קטנים מזכירים לי אותך לא חשבתי שככה תחסר… לא הייתי חלק מחיי קודם עכשיו אתה חלק נכבד עכשיו אתה במחשבות של הבוקר, במחשבות באמצע יום עבודה כמו עכשיו ולפעמים, גם כשאין לי שליטה אתה מופיע

דבר כ"כ עצוב.. לא חשבתי שיקרה דווקא לי ..ככה פתאום..בלי התראה מוקדמת עזבת אותנו ועלית לשמים. תמיד אהבתי אותך. רוצה שאגלה לך סוד?אתה מהאנשים שיותר אהבתי.שיהיה הרבה יותר קשה לשכוח. כשחזרתי מהעבודה בקייטנה, אבא אמר לי- "קרה דבר עצוב,קשה.עומר היה מעורב בתאונה קשה עם האופנוע".

השנה זה קורה באותו הסדר,היום יום שבת ואני ואמא חושבות איך להעביר לך את האוכל שהכינה לך ומיום חמישי זה נדחה. עכשיו שבת בבוקר ואני עדין לא יודעת שהערב יהיה היום האחרון שנתראה. זה יום קסום,הגעתי ולא נתת לי ללכת עד שכבר היית חייב לצאת