קיבלנו את הבשורה המרה שטיילנו בארה"ב. אוהו כמה קשה היתה השהייה והמשך הבילוי, כמה רצינו לחבק את ההורים ולהיות איתם. זה היה כמו חלום ועדיין החלום ממשיך ואי אפשר להתעורר למציאות כל כך קשה. לראות את ההורים במצב כזה, מנסים עד כמה שאפשר לחזק לחבק אך כלום לא שווה את המחיר היקר.
אני בטוחה שאתה מביט מלמעלה ורואה את המשפחה, ובטוח שהיית רוצה שהחיוך יחזור אליהם,ושמחת החיים הנפלאה שהייתה לאמא תחזור אליה .
עומר, אתה בטח יידעת שכל הבית היה סביבך, האוכל, העוגות והעוגיות שרק עומר אוהב ולקנות דברים לעומר. ושרק ידעו שאתה מגיע, לא היה מאושר יותר מההורים.
אנחנו מתגעגעים אליך, ולמה שההורים היו פעם עם שמחת חיים וחיוך מקסים.
מאיתנו שלא שוכחים אף לרגע ובכל מצב.
עומר…שוב זה אני.
בס"ד עומר יקר. השעה 5 בבוקר..עוד כמה שעות כבר יהיה אפשר להגיד שעברו שבועיים..אבל עדיין..עדיין יש כל כך הרבה דברים לספר לך..כל כך הרבה דברים שרצים בראש…אי אפשר להפסיק אותם, אולי בגלל זה החלטתי לכתוב שוב..גם בשעה כזו..הפעם לכתוב אליך. אני זוכר את הכיף האחרון