את אישיותך המופלאה הכרתי יותר דרך סיפורים
כי היינו מתראים בעיקר באירועים משפחתיים.
אך יודעת אני כי עבור אימך היית חלום שהתגשם
עבור אביך, נחל איתן שללא הרף זורם
עבור אחיך היקרים, נתיב ישר ללא מכשולים
ועבור כל שאר הסובבים אותך, פרח מוגן שאין עוד כמוהו בכל הגנים.
כך אזכור אותך תמיד.
היום מלאו שלושה חודשים ללא יאומן הכי גדול של החיים שלי הגשם הראשון ירד עליך. החג הראשון תם.גם החג השני תם. ומה זה בעצם חג בלי לחגוג. מה אני יכולה לעשות בימים שהיו פעם הימים הכי שמחים יחדיו הביחד הזה עם המשפחה. אני מביטה וממש
קיבלנו את הבשורה המרה שטיילנו בארה"ב. אוהו כמה קשה היתה השהייה והמשך הבילוי, כמה רצינו לחבק את ההורים ולהיות איתם. זה היה כמו חלום ועדיין החלום ממשיך ואי אפשר להתעורר למציאות כל כך קשה. לראות את ההורים במצב כזה, מנסים עד כמה שאפשר לחזק לחבק
נראה כאילו אתמול ראיתי את פניך ,אמרת לי כמה אתה גאה והלכתי. אם רק ידעתי אז מה שאני יודעת היום. הייתי מחזיקה אותך חזק… אין דבר שאני רוצה יותר מלשמוע את קולך אני רוצה לקרוא לך ואני יודעת שלא תענה. אני מצטערת על כל דבר
הרגע הזה שהבן שלי בגיל 10 מנגב לי את הדמעות בטקס יום הזיכרון. טוב שחושבים על זה, זה מתחיל מהיום שנולדו. הם יודעים שמוות זה חלק מהחיים. הם יודעים איך נראה בית העלמין. הם יודעים שצריך להזהר בדרכים. שהיו יותר קטנים הם היו חושבים שעומר