אחותי חברתי אהובתי כעת חיה, לפני שנה הציף אותי המראה של הליצנית והמלך בינתיים, חלפה שנה בה כל יום רוקע פטיש חסר מנוח "כמה המוות הזה מיותר" אחותי חברתי אהובתי הכאב הנובע מן הצער והצער הנובע מהכאב והאבדן לעולם לא יתמו לעולם לא יעלמו המסורת

פשוט נמאס לי להתעורר לימים חסרי משמעות… לאיכס עומר פשוט איכסה… אף אחד לא באמת יכול להבין…מה אני מרגישה …"אל תשאלי מה שעובר עלי…" פשוט לא לשאול כי נמאס לנסות להסביר ואין…אין איך לבטא את הכאב הנוראי הזה …המחשבות שלא עוזבות אותי ולא מרפות…והכל חסר

"אני סולחת עכשיו על כל השינויים על כל הדמעות ימים אבודים אני יודעת עכשיו זה גם בגללי והרבה זמן עבר התשמע קולי..?" זה מרגיש כמו נצח ומרגיש כאילו רק אתמול…. לפעמים אני תוהה אם בכלל היית קיים??? אני כותבת לך ושומעת בחוץ ילדה צורחת עומר