השנה זה קורה באותו הסדר,היום יום שבת ואני ואמא חושבות איך להעביר לך את האוכל שהכינה לך ומיום חמישי זה נדחה. עכשיו שבת בבוקר ואני עדין לא יודעת שהערב יהיה היום האחרון שנתראה. זה יום קסום,הגעתי ולא נתת לי ללכת עד שכבר היית חייב לצאת

"אני סולחת עכשיו על כל השינויים על כל הדמעות ימים אבודים אני יודעת עכשיו זה גם בגללי והרבה זמן עבר התשמע קולי..?" זה מרגיש כמו נצח ומרגיש כאילו רק אתמול…. לפעמים אני תוהה אם בכלל היית קיים??? אני כותבת לך ושומעת בחוץ ילדה צורחת עומר

אז…מה קורה? מתכוון למתוח אותנו עוד קצת…או תעשה הפתעה ותחזור לשנה החדשה???? נו….עומר….נו כבר….בוא!!!!!!!! שנה שעברה חגגנו בייחד….מה אתה אומר…עוד לא??? טוב….סבלנות…הרבה סבלנות….הסבלנות אמורה להשתלם לא???!!! אולי לא????……זה הזמן הזה….השלב הזה שאנחנו נכנסים אליו….שעולות המחשבות …הרגעים הקטנים…הפיצפונים….של לא…אתה פשוט לא…חיי יותר….מת!!! ואז….לברוח…מהר…חזרה למציאות הנפרדת שבניתי…שבה