אני לא ממש יודעת איך זה קרה דווקא היום, אבל משהו בי ממש רוצה לכתוב לך.
אני מנסה שלא לכתוב ולכן גם לא שמעת ממני כאן עד היום, עכשיו אני גם מבינה למה…
קשה לי עומר, קשה לי כ"כ שבכל ערב שאני חושבת עלייך, ובכל בוקר שאני קמה עם זכרונות ממך- אני רוצה רק לבכות, לצעוק, לעשות משהו שיחזיר אותך כבר.
אני עדיין לא מעקלת את האסון הזה שקרה לנו ככה פתאום, בלי שום התראה מוקדמת.
אני מתגעגעת אלייך, אל החצי חיוך שלך, אל החיבוקים שלך, שהיו כ"כ נחוצים ובדיוק במקום (כשגרנו יחד), אני רוצה לדבר איתך ולהגיד לך כמה שאמא שלך עצובה ושבורה, כמה שיוני לא מפסיקה לדבר על האח הגדול והמוצלח שלה, על כמה שמור התבגר מאז שאתה לא כאן, ועל איך שאבא שלך מנסה לאסוף את כולם יחד.
אתה חסר, בלי שום ספק. אתה חסר ברמה כזו שפשוט אי אפשר להמשיך הלאה.
עצוב לי שאתה לא כאן איתנו ואני מתפללת לאלוהים שלפחות שם הוא שומר עלייך. תמשיך לבקר אותי.
אני אוהבת אותך ומחבקת את זיכרונך
שלך לתמיד- עדי.