התעוררתי לעוד בוקר שחור…
התעוררתי למציאות מחורבנת שמאסתי בה….
אני נרדמת לתוך לילה אפל ומלא שדים..ומחפשת אותך בתוך החלומות הריקניים
ואתה לא מגיע ולא אומר ולא שואל ולא מדבר ובכלל לא נראה באופק
אלא אי שם במקום אחר…שאני רוצה לבוא לשם להיות איתך לא להתעורר
ולא לחזור למציאות החסרת תקווה שנראת מיותרת כמעט כמו המוות שלך,שבלתי נסבל ולא מתקבל..
ולא נתפס ולא עובר ולא חוזר הזמן אחורה למרות כל הבקשות והתחנונים למצוא חיים אחרים חיים ישנים שבהם היית ובהם תשאר כל השנים עד סוף החיים !!!!
ולא לרגע כל כך קצר שבוא לא הספקתי לטעום ולא להרגיש את האח היקר,
את אחי אהובי…חיי התהפכו ברגע ארור והתדהמה עדין אוחזת
ולא מרפה ואין לי מנוחה אני סובלת נורא ומחפשת תשובה לשאלה.למה?למה?למה?
לכל הרוחות ושדים והאנשים שלא נזהרים זה היה צריך לקרות?!
קשה לי להחליט ולהסביר מה יותר קשה להתעורר ולגלות כל פעם מחדש שזה לא חלום רע אלא סיוט מתמשך בלי דרך חזרה? או לישון בלילה בין תמונות וזכרונות ולהריץ את אותו יום בבית החולים היום הנורא והשחור של החיים שלי שוב ושוב בראש ועדין לא לקלוט שזהווווווווווו……….זהו זה !!!!!!!!!
ואז מגיע היום של הלוויה ובאתי אליך היית עטוף בלבן והלב שלך היה עוד חם…אחזנו ידים ונשבענו לאהוב גם עכשיו שהכל התהפך ואתה קבור באדמה ואני קבורה במציאות איומה ומתעוררת מחדש לעוד יום ולעוד מציאות ולעוד בוקר שחור של זיעה קרה..כאב …געגוע..ותקווה שתבוא היום תיתן חיבוק ונשיקה צ'פחה וקריצה ותגיד שיש בשביל מה…