כל בוקר אני חולפת על פניך
בנסיעה שקטה ואתה מצטרף ובא
איתי ליום העבודה.
כל בוקר אני שבה רואה את אור עיניך
ואתה אינך,אתה אינך.
כל יום אני שומעת איזה שיר
שאתה ודאי היית מייד מגביר
ורוקד ורוקד ומחייך,
כל יום אני עסוקה כאילו לא קרה דבר
ובכל רגע כל שניה תוהה, איך???
כל ערב אני שבה אל ביתי ואתה
אתה נשאר לבד בחשיכה
כולנו שם איתך
כל ערב ,מנסה אל השיגרה לברוח
להשאיר אותך, לשכוח
אך כל בוקר,כל יום,כל ערב כל דקה
אתה נשאר לבד בחשיכה
ואין לאן לברוח
בס"ד חצי שנה ויום…כמעט שאני לא שם לב איך הזמן טס…כאילו רוצה לגרום לי לשכוח אותך בזה שהוא עובר מהר…אבל לא שוכח לעולם… שמעתי עכשיו שיר שריגש אותי…של אבי גואטה ודורון עג'אמי..תקשיב למילים- עפות השעות חולפים הימים, יודע עתה הימים לא קלים. סמל שכמוך, מביט
אני כל יום נמצאת באתר הזה אולי אפילו כמה שעות ובוהה בתמונות שלך וכל יום מחדש כל-כך קשה לי להאמין שאתה לא כאן יותר .. עומר, הגעגועים אליך גוברים עם כל יום שעובר..כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע,כל חיוך,כל חיבוק ,כל בר,כל ברמן,כל אופנוע כל
אהובי! איך אני יכול לדבר עליך בזמן עבר והרי רק לפני כמה ימים ראיתי אותך. ישבנו ביחד דיברנו שתינו צחקנו ונהננו מהחיים ביחד. אחי…. ככה היית מציג אותי בפני אנשים, זה אח שלי היית אומר וככה באמת אני מרגיש. ביום שלישי ה-19/7/05 בשעה 22:00 משהו
הרגע הזה שהבן שלי בגיל 10 מנגב לי את הדמעות בטקס יום הזיכרון. טוב שחושבים על זה, זה מתחיל מהיום שנולדו. הם יודעים שמוות זה חלק מהחיים. הם יודעים איך נראה בית העלמין. הם יודעים שצריך להזהר בדרכים. שהיו יותר קטנים הם היו חושבים שעומר