היום בבוקר קמתי עם כובד על הלב.
ואז בדרך ללימודים ראיתי באוטו לידי מישהו שנראה בדיוק כמו אבא שלך
רציתי לצפצף לו ולהגיד שלום
להגיד לו שבשבעה לא נגשתי כי לא ידעתי מה להגיד
ואז ראיתי שלידו יושבת הבת שלו, בערך בגיל של יוני
וחשבתי לעצמי שאולי זה כן באמת הוא
ומאחוריו ישבו עוד 2 בנים ואז בשניה אחת היה לי ברור שאין סיכוי שזה אבא שלך
והרי אתה כבר לא פה
אתה לא הילד שיושב מאחוריו באוטו
באותה שניה התמלאתי בעצב אינסופי
הדמעות לא הצליחו להשאר בפנים.
בסוף זה שדומה לאבא שלך הסתכל עלי במן מבט מבין כזה כאילו הוא יודע בדיוק למה אני בוכה
כאילו הוא ידע שפרצופו הזכיר לי את הבית שלך כשעוד גרת ברעות
ואת הנסיונות שלך לעודד אותי ולשיר לי שיר
כאילו הוא ידע שמה שאני רואה עכשיו בעיני רוחי זה את החיוך שלך.
עומר,
מאז הבוקר אני לא שקטה, אני רואה אותך שוב ושוב, במלוא הדרך
אני רואה את העיניים שלך, את המבט המוכר
אני רואה. מתגעגעת. מצטמררת.
ואז אני מתעוררת.
מתעוררת ומבינה שאין חזור מהמקום בו אתה נמצא
ושאני לעולם לא אוכל להשלים את כל הדברים לא נאמרו
שהיו צריכים להאמר
שנשארו בתוכי.
אז אני אומרת לך עכשיו
צועקת אליך חזק
עומר עם כל יום שעובר
אני חסרה אותך יותר.
עומר…שוב זה אני.
בס"ד עומר יקר. השעה 5 בבוקר..עוד כמה שעות כבר יהיה אפשר להגיד שעברו שבועיים..אבל עדיין..עדיין יש כל כך הרבה דברים לספר לך..כל כך הרבה דברים שרצים בראש…אי אפשר להפסיק אותם, אולי בגלל זה החלטתי לכתוב שוב..גם בשעה כזו..הפעם לכתוב אליך. אני זוכר את הכיף האחרון