כל כך עצוב… כל כך מר…מה אומרים למשפחה כל כך נהדרת שטיפחה אדם כה מקסים
שכבר איננו עוד בחיים בינינו.
התקופה שלי איתך עומר הייתה מדהימה..עבדנו יחד בבר 1 באילת, הניצוץ בעיניים נדלק עוד מהערב הראשון שבו נפגשנו ומאותו היום ולחודשיים הבאים לא יכולנו שלא להיפגש…
בהתחלה בעבודה – כתירוץ גאווה… ואחר כך יחד בבית..
התקופה שנפצעת ברגל, הטיפול בך בבית החולים פשוט כל שנייה איתך הייתה כחלום!
אני עוד שומרת את מכתבך הראשון שבו אתה מודה לי על מי שאני…
אף פעם לא נתת לי לחזור הביתה לבד, תמיד התעקשת באהבה רבה ומתוך רצון לדאגה
להחזירני בשלום לביתי… אני ואתה בחורף הקר על הטוסטוס…"את לא לוקחת מונית"!!!
איך מתחילים לעכל? איך מתחילים לחשוב…? רק נכנסים לאתר ומביטים בבחור שיפה עד כאב ותוהים לאן נעלמת?? האם אתה במקום יותר טוב עכשיו??
ואם כן ..?? אתה יושב למעלה ומתבונן ??
הלוואי והמצב היה שונה ומי אנחנו שנחזיר את הגלגל לאחור?
יהי זכרך ברוך…